בואו לא נשכח אותם שם...

עבורנו, זה מרגיש כאילו החיים חזרו לשגרה.

סוף סוף אפשר קצת לנשום. 

עוד דדליינים, עוד ישיבות, עוד פרויקטים.

אבל הם- לא חזרו לאותו מקום שהשאירו.

הם חזרו אחרי חודשים של חוסר ודאות, של חרדה, של התמודדות משפחתית מורכבת, שגרה אחרת לגמרי.

הם חזרו כשכולם כבר קצת שכחו.

וזה הרגע שבו נבחנת באמת התרבות הארגונית שלנו.

לא אם יש מתנה למילואימניקים, אלא אם יש רגישות אמיתית.

אם אנחנו שמים לב כשהם קצת פחות מרוכזים, כשעובר עליהם יום קשה. 

אם אנחנו נותנים מקום לנשום, להסתגל, לעבד.

אז נכון, אנחנו מאוד שמחים שהם כאן, שהם איתנו, 

גם ברמה האנושית, אבל בואו לא נתיפייף, גם ברמה המקצועית

ועדיין, לפני שאתם רצים להחזיר קצב- תנו להם לחזור באמת. תנו להם את הזמן שהם צריכים. כל אחד בקצב שנכון לו.

תנו להם לחזור לא רק למשרד. לנפש.